פסק-דין בתיק ע"פ 6359/12

השופט נ' סולברג:

           ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) בת"פ 49931-02-11, בגדרו הורשע המערער בשתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה תוך איום בנשק קר, מעשה מגונה תוך שימוש בכוח, מספר עבירות איומים וגניבת רכב. על המערער נגזרו 6 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי.

עיקרי כתב האישום

1.             נגד המערער הוגש כתב אישום בשלושה אישומים. על-פי האישום הראשון, גמלה בלבו של המערער החלטה לבצע עבירת רכוש בביתם של זוגות צעירים. לשם קידום תכנית זו, הסתובב המערער בשכונת הבוכרים בירושלים ודפק על דלתותיהם של כמה בתים בשכונה. כאשר פתחו יושבי הבית את הדלת והמערער הבין, בשל אי-אלו סיבות, כי לא כדאי לשדוד את ביתם, היה ממציא שאלה וממשיך בדרכו הלאה. ביום 13.2.2011 לפנות ערב, הגיע המערער לביתה של ג', אישה צעירה חרדית המתגוררת בירושלים, דפק על דלת ביתה, וכשפתחה את הדלת שאל אותה המערער כמה שאלות. משהשיבה בשלילה לשאלתו האם בעלה נמצא בבית, לפת המערער את ג' בצווארה, דחפה אל תוך הבית ונעל את הדלת. המערער המשיך לאחוז בצווארה של ג', דחף אותה לעבר השיש במטבח, לקח סכין מטבח שהייתה מונחת על השיש ואמר לה: "את רוצה שאעשה לך מה שבעלך עושה לך?". בעודו אוחז בסכין, הוביל המערער את ג' לחדר השינה, דחפה אל המיטה, השכיבה ולפת אותה בצווארה. המערער הניח את ידו בחוזקה על פיה של ג' על מנת להשתיקה ואמר לה: "אם את לא מרשה לי אז אני הורג אותך". המערער ניסה להרים את חצאיתה של ג' וזו החלה לצרוח. המערער הורה לג' לא לצרוח ובעודו מנופף בסכין אמר לה: "את רואה מה יש לי ביד". המערער ניסה להרים את חצאיתה של ג' עוד כמה פעמים, והיא נאבקה עמו. המערער תלש מעליה את התכשיטים שהיו על גופה, וביניהם טבעות יהלומים, צמיד יהלומים, שעון זהב משובץ יהלומים, עגילים ושרשרת. המערער אמר לג' "אם את רוצה להישאר בחיים, תגידי לי איפה הכסף". לאחר שהשיבה כי אין ברשותה כסף, כרך המערער סביב צווארה את חגורת החלוק שלבש והחל לחפש בחדרה, תוך שהוא מוביל אותה באמצעות משיכה בחגורה שהייתה כרוכה סביב צווארה. המערער מצא את ארנקה של ג', הוציא ממנו סך של 250 ש"ח במזומן, וצ'ק על סך של 72 ש"ח. המערער דרש ממנה את כלי הכסף שלה, ומשהשיבה כי הם אצל הוריה, דרש המערער לדעת היכן הם מתגוררים. לאחר מכן, אחז המערער בחוזקה בשערה של ג' ותלש את הפאה מעל ראשה. המערער המשיך לחפש בביתה מוצרי חשמל, לקח עמו את הטלפון הנייד של ג' וניסה לקחת גם טייפ, ללא הצלחה. ביציאתו מהבית אמר המערער לג' "אם מישהו יידע ותעשי בלאגן אני אחזור ואהרוג אותך". כתוצאה ממעשים אלו נגרמו לג' סימני חבלה ושריטות על ידיה.

2.        על-פי האישום השני, ביום 17.2.2011 בסביבות השעה 17:00 הגיע המערער לביתה של ח', אישה צעירה חרדית המתגוררת בירושלים, דפק על הדלת, וכשפתחה אמר המערער שעליו למסור לה דבר-מה. המערער שאל את ח' האם בעלה נמצא בבית, היא השיבה בשלילה, חשדה התעורר ואז החלה לסגור את הדלת, אך המערער דחף את הדלת בחוזקה ונכנס לבית בכוח. ח' החלה לצרוח, אולם המערער הכניס את אצבעותיו לפיה ואמר לה "להיות בשקט". או אז החל המערער לחנוק אותה ושב ואמר לה להיות בשקט "כי אני לא עושה כלום". המערער גרר את ח' לחדר השינה בעודו סותם את פיה עם יד אחת ואוחז בצווארה באמצעות ידו השנייה. בחדר השינה החל להוציא תכשיטים מהמגירות ולהכניסם לשקית. לאחר מכן לקח המערער את ח' לסלון, העמידה בפינה ואמר לה לא לעשות דבר. המערער הכניס לשקית כלי כסף שהוציא מויטרינה בסלון, מצלמה שהייתה מונחת על השולחן וכלי כסף שמצא במטבח. המערער נעל את דלת הכניסה לבית, וכשניסתה ח' לצאת מיציאה אחרת, נעל גם את היציאה הזו. לאחר מכן, גרר המערער את ח' לסלון וביקש ממנה את תכשיטיה. המערער הסיר בכוח שלוש טבעות זהב שענדה ח' על אצבעותיה ושאל אותה היכן יתר התכשיטים. משהשיבה כי הם בחדר השינה, ועל-אף התנגדותה, גרר אותה המערער לחדר השינה, העמיד אותה בפינה ואמר לה לא לעשות דבר. המערער הכניס לשקית רכוש נוסף, ובין היתר את הטלפון הנייד של ח', טלפון אלחוטי, טבעת זהב נוספת, שעון זהב, שרשרת זהב, צמיד זהב, שרשרת פנינים וארנק, והניח את השקית ליד דלת היציאה. או אז פנה המערער לח', תפס אותה וגררה שוב בכוח לחדר השינה. המערער ניסה להשכיב את ח' וחרף התנגדותה ומאבקה עמו, הצליח להשכיבה במיטה, על בטנה. המערער הפך אותה כך שתשכב על גבה, עלה על המיטה, התיישב מעל מותניה של ח' וניסה לחנוק אותה. ח' צעקה "תעזוב אותי, אני רוצה לחיות". בתגובה, הגביר המערער את עוצמת החניקה, אמר לח' "את רוצה לחיות? אני יכול לאנוס אותך", ודרש ממנה לא להתקשר לאף אחד. המערער ניסה לפתוח את חולצתה של ח', אך לא הצליח בכך עקב מאבקה בו. לאחר שהבטיחה למערער שלא תתקשר לאף אחד, שחרר אותה המערער מלפיתתו, אמר לה להישאר בחדר השינה ועזב את המקום. כתוצאה ממעשים אלו של המערער, נגרמו לח' סימני חבלה ושריטות על ידיה.

3.        על-פי האישום השלישי, ביום 17.2.2011, לאחר ביצוע העבירה המיוחסת למערער באישום השני, יצר המערער קשר עם מוחמד ברכאת (להלן: מוחמד). כשנפגשו השניים, מסר המערער למוחמד את הרכוש שגנב באירועים הנ"ל וביקש ממנו למכרו עבורו. בהמשך, בלילה, הזמין המערער את מוחמד לביתו שבשכונת רמות. המערער ניגש למכוניתו של אביו, פתח אותה ונתן אותה למוחמד, בלי אישורו של אביו וללא ידיעתו. המערער ביקש ממוחמד כי ימכור את המכונית ברמאללה ויביא לו את התמורה הכספית. בהמשכו של אותו לילה, נעצר מוחמד עם המכונית במחסום.

עיקרי ההליכים בבית המשפט המחוזי

4.        המערער לא כפר בכך שהגיע לדירותיהן של שתי המתלוננות במועדים המפורטים בכתב האישום, על-מנת לגנוב רכוש, ואף עשה כן בפועל. יחד עם זאת, ביקש המערער להרחיק עצמו ממעשי האלימות ועבירות המין שיוחסו לו. המערער הכחיש כי השתמש בסכין במהלך השוד נשוא האישום הראשון וטען כי לא נקט באלימות כלפי שתי המתלוננות.

5.        בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) התרשם כי עדויותיהן של המתלוננות היו אמינות ומדוייקות, בעוד שעדותו של המערער נמצאה מניפולטיבית ומתחמקת. בהתאם לזאת, קיבל בית המשפט את עדויות המתלוננות במלואן ודחה את גרסתו של המערער.

6.        המערער הורשע בעבירות אלה: בגדרי האישום הראשון, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) רישא לחוק העונשין, בעבירה של מעשה מגונה תוך איום בנשק קר לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(2) לחוק, וכן במספר עבירות של איומים. בגדרי האישום השני, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) רישא לחוק ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק. באישום השלישי, הורשע המערער בעבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(ב) לחוק.

7.        המערער זוכה מביצוע מספר עבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאור היבלעותן ב"אחיותיהן" הבכירות: באישום הראשון - כניסה למקום מגורים, כליאת שווא, מעשה מגונה בכוח והדחה בחקירה; באישום השני - כניסה והתפרצות למקום מגורים וכליאת שווא; ובאישום השלישי - סחר ברכב.

8.        בית המשפט המחוזי גזר על המערער 6 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן 10 חודשי מאסר על-תנאי. הואיל ומשפחתו של המערער פיצתה את משפחותיהן של המתלוננות עובר למתן גזר הדין, לא הורה בית המשפט על תשלום פיצוי כספי למתלוננות.

עיקרי טענות המערער

9.          באשר להכרעת הדין, טען המערער לייצוג "קלוקל" של סניגורו הקודם, כשביטוי לכך נמצא בתשובת הסנגור לאישומים, אשר אינה מתיישבת עם גרסת המערער. הסנגור הקודם הסתפק בזימון המתלוננות בלבד לעדות. כמו כן טען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם ממחדלי חקירה רבים וביניהם אי-תפיסת הסכין; אי-תפיסת חולצתה של ח'; העדר תיעוד חזותי וקולי של הודעות המתלוננות במשטרה; אי-ביצוע עימות. אלה, לדעת המערער, גרמו לנזק ראייתי באופן שגרם לפגיעה ממשית ביכולתו להתגונן ועל-כן יש לזכותו מחמת "הגנה מן הצדק".

10.      לשיטתו של המערער, יש להעדיף את גרסתו-שלו בהיותה מהימנה, ומנגד - יש לדחות את גרסאות המתלוננות כבלתי מהימנות, מגמתיות ו"מנופחות". באשר לג' טען המערער, כי כבשה את עדותה בנוגע למעשים המיניים, וכי גרסאותיה, הן במשטרה הן בעדותה, נגועות בסתירות שונות. באשר לח' נטען, כי עדותה מעוררת תמיהות, יש בה סתירות, וכי "זוהמה" עקב פגישתה עם ג', עובר למסירתה. משום שהמתלוננות אינן מהימנות, לטענת המערער, לא הוכח קיומו של שוד "בנסיבות מחמירות" בכל אחד מן האישומים, וכמו כן לא הוכח כי ביצע בהן מעשים מגונים.

11.          באשר לגזר הדין, עתר המערער להקלה בעונשו בהדגישו את נסיבותיו האישיות המורכבות, חרטתו, שיתוף הפעולה עם המשטרה, המניע לביצוע העבירות ומצבו הנפשי הקשה. כמו כן טען המערער, כי העונש שנגזר עליו סוטה לחומרה מהענישה המקובלת. המערער סבור כי יש להפחית מהעונש הן בשל מחדלי החקירה, הן בשל אכיפה בררנית, שביטויה בכך שלא הוגש כתב אישום נגד מוחמד.

דיון והכרעה

12.          כזכור, לקראת הדיון בערעור לא הונח לפנינו תיק המוצגים. מששוחזר, והוגש לעיוננו, ניתן היה לעיין ולבחון את המוצגים, ולהלן, עתה, הכרעתנו. נקודת המוצא לדיון מצויה בכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בטיעוניו המפורטים של המערער, לא נמצאו טענות המצביעות על חריגים בעניין דנן, המצדיקים סטייה מהכלל האמור. אף-על-פי-כן, בחנו גם את טענותיו של המערער לגופן ומצאנו כי אין בהן ממש, ומסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת, מנומקת היטב ומוצדקת, ולא מצאנו מקום להתערב בה.

13.          לטענתו, עשה המערער את המעשים שיוחסו לו כדי לאיים ולהפחיד בלבד ולא "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" (כהגדרת "מעשה מגונה" בסעיף 348(ו)) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 226 (להלן: החוק)). מכאן, לדבריו, שלא מתקיים היסוד הנפשי הדרוש בעבירת מעשה מגונה, ויש לזכותו מההרשעה בה. ואולם, כפי שנאמר בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, המערער לא סיפק הסבר חלופי, לבד מהריגוש המיני שביקש להשיג, למעשיו. למערער לא הייתה סיבה אחרת לומר לג' שיעשה לה מה שבעלה עושה לה, להשכיבה על המיטה, ולשבת מעליה. הדברים נכונים גם לגבי תקיפתה של ח': לאחר שמילאה אחר כל הוראותיו, והמערער ידע כי לא היה בכוחה להזיק לו, לא הייתה למערער כל סיבה לאחוז בה, לגרור אותה לחדר השינה, להשכיבה על המיטה, להפוך אותה מהגב אל הבטן ולשבת מעליה. מעשים אלה נעשו על מנת לספק את דחפיו המיניים ולשם גירוי מיני. מסקנה אחרת, בנסיבות אלה, אינה מתקבלת על הדעת.